שירים מפה ומשם

סיפור קצר בהשראת ניקולאי גוגול. כולנו יצאנו משולי אדרתו.

בלשכת הסמנכ'"ל ל... אבל מוטב שלא לומר איזה סמנכ"ל בדיוק. כל אותם הסמנכ"לים, הממונים על, הסגנים ל- שבארגוננו, כולם נעלבים בימינו כל-כך בקלות. בשבוע שעבר סיפרו על סמנכ"ל אחד שהגדיל לעשות, וביקש - כלומר, "הנחה" - את היועץ המשפטי בחברה לפעול על מנת להתלונן בפני שירות הבטחון הכללי על חתרנות כנגד מדינת ישראל של עובד פשוט אחד, שלא ברור אם יש לו מעמד ארגוני בכלל, ואם יש לו כזה - ודאי שאינו עולה על זה של מנהל זוטר של שלושה-ארבעה עובדים לכל היותר - אשר העז לחנות את רכבו העלוב במקום החניה השמור לסמנכ"ל, מקום חניה המשולט היטב, יש לציין. אולם זה היה בשבוע שעבר, ומאז זרמו מים רבים בנחל הקישון (יחסית לסתיו הישראלי, בכל מקרה). נחזור לסיפור שבקושי התחיל...
ובכן, בלשכתו של הסמנכ"ל לעניינים חשובים ביותר (נתפשר על כינוי זה, שאפילו אינו חוטא לגמרי לאמת) התחוללה המולה. היתה זו שעת בוקר מאוחר, מעט אחרי כוס הקפה השניה, כשחמיצותו עוד מקננת בגרון, ומאותתת לגוף האדם הסביר לגשת וללגום כוס מים טריים - אך למי יש פנאי לזוטות כגון לגימת מים כאשר משבר שכזה מאיים על גורלה של החברה? משברים שכאלה (המכונים לעתים "קרייסיס" בפי המנהלים הבכירים יותר, שהלשון האנגלית נוחה יותר בפיהם) באו והלכו לעתים קרובות, יש לציין, אך אין בכך כדי להפחית מאימתו של כל משבר בפני עצמו, שהרי כל משבר - הוא איום על עולם ומלואו. בוודאי שלא ניתן להפחית מחשיבותו של משבר קיומי באמצע הבוקר כפי שנתפש בעיניה של המזכירה החדשה, בסך-הכל שבועיים בחברה.
נספר מעט על אותה מזכירה, על-מנת שהקורא הנבון והרגיש יוכל להזדהות עם סערת הרגשות אשר סחפה אותה באותם רגעי אימה. אך אבוי, למען ההגינות, אין יודעין הרבה על אותה מזכירה. היא הייתה צעירה, אך לא אחת שתכנה "ילדונת", ומופנמת, תקינה ומהוגנת מאוד במקום עבודתה, אך ניתן לשער שהייתה בעלת תחביב שובבי כזה או אחר בביתה, וככל הנראה היתה בתם של הורים כלשהם. למרבה הבושה ניאלץ להסתפק בזאת, אך למזלנו - אותה מזכירה אומללה אינה מעניינת במיוחד, כפי שיסכים בינו לבין עצמו כל מנהל מארגוננו השווה משהו בעיני עצמו.
מה חשה אותה מזכירה חדשה, המופנמת וההססנית במידה יאה, באותם רגעי משבר איום שפקדו את לשכתה - זאת יוכל לדמיין כל מי שמסוגל לשים עצמו ולו לרגע במקום זולתו.
הסמנכ"ל לעניינים חשובים ביותר דיבר בקול רם ותקיף בטלפון המשרדי משך דקות ארוכות. הנחה, חידד, הדגיש, ביאר, לא איים, אלא קבע עובדה זו או אחרת, ואף פעל בכדי. בעיקר הוא אהב לפעול בכדי, הסמנכ"ל'ה. הוא הלא היה, בבסיסו, איש של פעולות, ולא של מיני דיונים או שיג-ושיח. הוא צמח ברצפת הייצור, כפי שנהג להדגיש בפני כל עובד ועובדת שקיבלו ממנו הנחיה או חידוד, וזכה למעמדו הרם בזכות, ולא בחסד. "צמחתי ברצפת הייצור. למעמדי זה הגעתי בזכות עבודה, עבודה, ושוב עבודה", כך היה מספר לכל מי שנאלץ להקשיב. הוא היה דווקא איש-שיח נעים, לרוב, כך סיפרו מקורביו המעטים של הסמנכ"ל'ה, אלא שכובד האחריות, והמעמד הכביר שהסכין לקבל על עצמו לטובתה של החברה ושל כלכלתה של מדינת ישראל כמובן, בלבלו את ראשו לגמרי, והוא לא הצליח עוד לקיים כל שיחה בגובה העיניים עם מי שמעמדו היה נמוך משלו בדרגה אחת לפחות.
"איך הטבק שמוכרים במזנון בימינו?" היה שואל את מי שחשב שזיהה כעובדת באחת המחלקות השייכות לו כשחלף על פניה בפינת העישון. "הנה, עם העלאה זו תוכל להרשות לעצמך לקנות קוניאק משובח לאישה," אמר פעם למנהל זוטר אחר. משפטים שכאלו נשמעו מגוחכים גם באזניו, כמובן, אך הוא פשוט לא הצליח להוציא מפיו שום דבר עממי יותר בפני מי שדרגתו אינה זהה או גבוהה ממנה. טרגדיה גדולה, לכל הדעות.
הסמנכ"ל לעניינים חשובים ביותר נאלץ לעזוב הכל ולנסוע בעצמו לזירת המשבר, לפעול בכדי במו ידיו. "אני עוזב הכל," הודיע למזכירתו החדשה, פוסע במהירות על פניה, "ונוסע לטפל בזה בעצמי. בטלי את כל פגישותיי, והודיעי לאישה שככל הנראה אתעכב קמעה." הוא היה כמעט משוכנע שהשתמש בביטוי נאות זה נכונה, בעת שלקח את מפתחות רכב השרד שלו ויצא אל מגרש החניה המשולט היטב, יש לציין. הוא היה כה נסער ואפוף תחושת-גדלות והרות-גורל שכזו, עד שכמעט שנכנס למושב שליד הנהג, שוגה בדמיונות שווא על כך שנהג אישי ממתין לו ברכבו, מעין בן-צור שכזה, הממתין לפקודת "סע" גורלית. ברגע האחרון תפס את עצמו בטעותו והמשיך באדישות מעושה אל עבר דלת מושב הנהג ונכנס אל רכב השרד השחור, מתאהב ברעיון הנהג האישי הנעדר, ורושם לעצמו לבדוק את ההיתכנות להעסקתו של כזה בישיבת הדירקטוריון הבאה.
עת יצא בחריקת גלגלים לשליחותו הדחופה, הבחין כי מיכל הדלק כמעט ונתרוקן לחלוטין. ולפיכך, כאחד האדם, נאלץ הסמנכ"ל לעניינים חשובים ביותר, לעצור את רכב-השרד השחור בתחנת הדלק הקרובה, כאחד הרכבים ממש. ובכן, כדאי לציין בשלב זה כי אחד מהדברים השנואים על אותו סנמנכ"ל (והיתה רשימה ארוכה למדי של דברים השנואים עליו) הוא העמידה בתור. אחד העקרונות החשובים ביותר בחייו, ערך מוביל בחייו ממש, אחד ממרכיבי הזהות וההגדרה העצמית המרכזיים ביותר של אותה בריה, היה: לא לעמוד בתור, לעולם.
מיודענו, אם כך, שמח לאידם של כל פשוטי העם הבטלים בוודאי (וכי איזה תירוץ אחר מלבד בטלה עשוי להיות להם להסתובב כך בכלי-הרכב המרופטים שלהם באמצע היום?) אשר המתינו לתורם בצד שמאל של תחנת הדלק, ושעט אל עבר צדה הימני של התחנה. הסמנכ"ל המהודר בחליפת העסקים, העוטה פני פותר-משברים בשליחות חשובה ביותר, יצא מרכ-השרד וניגש אל עמדת התדלוק. אך אבוי, הסמנכ"ל לעניינים חשובים ביותר הבחין כי פתח התדלוק של רכבו נמצא בצידה השני של משאבת התדלוק.
"כוס אמ-אמ -אמכ," הוא פלט בזעם עממי, "אני לא מאמין. אמא של-"
"תאמין, תאמין," צחק בחביבות המתדלק בסרבל העבודה האדמדם המוכתם בכתמי דלק כהים, אשר הגיח פתאום מאחורי גבו של הסמנכ"ל, וטפח טפיחה קלה על שכמו בידו המפויחת, "זה קורה לכולם." אמר, ויצא מן הסככה המוצלת אל האור, אל עבר הלקוח הבא.